<h1>ספר החינוך מצוה ס"ה</h1>
<h2>דף מה.</h2>
שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר [שמות כ"ב] כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה. משרשי המצוה מה שכתבתי בסמוך בעניין הגר, לפי שאלו הן תשושי כח שאין להם מי שיטעון טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה אביהן של יתומים אם היה קיים, ועל כן הזהירתנו תורתינו השלימה לקנות מידת חסד ורחמים בנפשינו ונהיה ישרים בכל מעשינו כאלו יש כנגדינו טוען בכח הטענה בהפכינו, ונחוס ונחמול עליהם ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב קיים.
מדיני המצוה מה שאמרו שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [שבועות מ"ה ע"א] שהבא ליפרע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקויים לא יפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה [גיטין נ"ח ע"ב] שאם יש להם ריב עם שום אדם שבית דין חייבין לטעון בשבילם כנגד התובע אותם, וטוענין לתועלתם כל מה שיחשב שהיה יכול אביהם לטעון. ואם יש להם מעות שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן בענין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום איסור ריבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם שיפקח עינו על נכסיהם, אם לא הניח להם אביהם שום אפטרופא. ועוד אמרו בהם [גיטין נ"ב ע"א] שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש ויותר מהקדש באחת. כיצד, יתומים שמכרו פירות ומשכן מהם הלוקח ולא נתן להם הדמים עדיין והוקרו בנתים חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו ונתן הכסף וקם לו [ע"פ ויקרא כ"ז]. הוזלו הפירות אין יכולין הלוקחים לחזור בהם, שלא יהא כח הדיוט חמור מכחם. וכן אם לקחו הם פירות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו אין המוכר יכול לחזור, שלא יהא כח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכחם, ואם הוזלו היו יכולין לחזור אלא מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור כדי שימצאו מי שימכור פירות להם בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פירות ולא משכו הפירות והוזלו הפירות חוזרין בהם. וזו היא האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה מי שיפרע להדיוט לא רצו חכמים להטיל פחיתות מדה בשביל מעט ריוח לגבי הקדש. אבל לגבי יתומים די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולים לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין מי שפרע בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפירות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכר יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באונס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטעון המוכר דבר זה. תשובתך, כי כל זה אי איפשר לעשות להם, שאינו בדין שניתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זימנין אדינא דאוריתא זימנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמור עליהם בגמרא [ב"מ ע' ע"א], יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פירותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו יכולים הלוקחים לחזור בהם מן הדין ומקבלים מי שפרע, שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחים המעות זכו בפירות ולא יוכלו לחזור הלוקחים יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פירותיהם, ואולי יצטרכו למעות לפי שעה ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה איפשר ותקנו להם. ולעולם אין היתומים מקבלים מי שפרע בכל שיעשה האפטרופא ולא האפטרופא גם כן לפי שמכחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לעניין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמותר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אומנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר [שמות כ"ב] שמוע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לענין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים בתלמוד ובמדרשות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שחייבין בני אדם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד. ועובר עליה והכעיסן או הקניטן או רדה בהם או אבד ממונם, וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין העינוי דבר מסויים כדי להלקות עליו כי לעולם יוכל המענה רשע לטעון בשקר כי מן הדין ענם או לטובתם, השם יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערן, והרי ענשו מפורש בתורה, שנאמר [שם] והרגתי אתכם בחרב, כלומר מדה כנגד מדה שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, שבמדה שאדם מודה בה מודדין לו [סוטה ח' ע"ב]. ואם נקבה היא המענה תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו זכרונם לברכה כי אם צעק יצעק אלי [שמות כ"ב], בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום אלי, ושמעתי כי חנון אני. והרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגות לספר המצוות] ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה.
